האם ניתן להעביר זכויות בפוליסת ביטוח לאדם אחר שקנה את הרכב?

ג'ון גבע - הדר, משרד עורכי דין (2023)

בבית משפט השלום בקריות נדונה תביעתה של הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") אשר יוצגה על ידי עו"ד ר. צביקל ואח' כנגד טטיאנה דורוגוב (להלן: "הנתבעת 1"), וכנגד רוסטם אוצ'ילוב (להלן: "הנתבע 2") אשר יוצג על ידי עו"ד מ. אלוני והודעות צד שלישי כנגד מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ וטטיאנה דורוגוב, אשר יוצגו על ידי עו"ד א. סביון. הודעות צד ג' נדחו בפסק הדין (ת"א 12461-05-20) שניתן מפי כבוד השופטת לובנה שלאעטה חלאילה.

בפני בית המשפט הונחה תביעת שיבוב בסך של 89,431 ₪, שבבסיסה נזקי רכוש, אשר נגרמו לרכב שבוטח על ידי התובעת, בעטיה של תאונת דרכים בה היה מעורב רכב הנתבע 2 רוסטם אוצ'ילוב (להלן: "הנתבע").

על פי הנטען בכתב התביעה, התאונה התרחשה לאחר שרכב שהיה נהוג בידי הנתבע, ונסע מאחורי רכב מבוטח התובעת, פגע בו מאחור עקב אי שמירת מרחק וחוסר זהירות. לטענת התובעת, התאונה אירעה עקב רשלנותו של הנתבע, שלא שמר מרחק, לא שם לב למתרחש בכביש, נהג במהירות מופרזת, לא נהג כפי שנהג סביר היה נוהג בנסיבות והפר את הוראות הדין. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), מי שנטען לגביה כי הייתה הבעלים של הרכב הפוגע בזמן התאונה.

בכתב הגנתו, הכחיש הנתבע את הטענות כנגדו ועתר לדחיית התביעה. לשיטתו, נהג התובעת בלם בפתאומיות את רכבו באמצע הכביש, ללא כל סיבה ומעשיו הם אשר גרמו לתאונה. כמו כן, הנתבע שלח הודעת צד ג' כנגד הנתבעת וכנגד צד ג' – מי שנטען לגביה כי ביטחה את הרכב בזמנים הרלוונטיים (להלן: "חברת מנורה"), בגדרה טען כי ככל שייקבע כי הינו אחראי לתאונה, על חברת מנורה לשפות את התובעת.

הנתבעת וחברת מנורה עתרו לדחיית ההודעה כנגדם בהיעדר עילה. הנתבעת טענה כי אינה אלא הבעלים לשעבר של הרכב לאחר שמכרה אותו לנתבע, והבעלות בו הועברה במשרד הרישוי על שם מי מטעמו של הנתבע ולבקשתו. עוד נטען, כי חוזה הביטוח שבין הנתבעת לבין חברת מנורה פקע עם העברת הבעלות ומכאן, שלא היה כיסוי ביטוחי לאירוע.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט, כי דין התביעה כנגד הנתבע להתקבל.

תחילה, ציין בית המשפט, באשר לאחריות לאירוע התאונה, כי הנתבע פגע ברכב התובעת מאחור וטענתו, לפיה הנהג ברכב התובעת בלם את רכבו באופן פתאומי ובכך קיצר את מרחק הבלימה, באופן שלא ניתן היה למנוע את התאונה, לא הוכחה ונטענה כלאחר יד, בכלליות וללא כל פירוט.

הנתבע לא מסר בעדותו פרטים שיכלו לצקת תוכן לטענה הכללית שהעלה, לא טען מאום באשר לתנאי המקום והכביש, מהירות הנסיעה של שני הרכבים לאורך הנסיעה ובזמנים שקדמו לתאונה, מצב התנועה וכיוצא בזאת.

בית המשפט הדגיש, כי היה על הנתבע, ככל נהג סביר, להיערך לאפשרות של בלימה לא צפויה ושמירת מרחק באופן המתאים למרחק העצירה במהירות בה הוא נוסע. אומנם, ייתכנו מקרים של תאונה בלתי נמנעת, בה אין לצפות מנהג למנוע את ההתנגשות ברכב שלפניו, גם אם היה שומר על מרחק כמתחייב בתנאי המקום. עם זאת, כדי להגיע למסקנה זו היה על הנתבע להציג תשתית עובדתית מתאימה, מה שלא נעשה במקרה הנדון. על בסיס האמור, התקבלה גרסת התובעת לעניין אופן אירוע התאונה ונקבע כי התאונה אירעה באחריותו של הנתבע.

עוד הוסיף בית המשפט, כי יש לבחון את שאלת קיומו של כיסוי ביטוחי לנזק שנגרם לרכב התובעת בתאונה, על רקע מכירתו של הרכב הפוגע ארבעה חודשים לפני התרחשותה. הגישה הרווחת היום בפסיקה היא, כי ההלכה שנקבעה בעניין "מריואת", עומדת בעינה ביחס לביטוח רכוש לאחר תיקון סעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי, אשר הוציא מתחולת הפטור מאחריות של מבטח שינוי בעלות ברכב לגבי ביטוח חובה לנזקי גוף בלבד, בבחינת מכלל ההן נשמע הלאו.

בית המשפט ציין, כי הרציונל בפסיקה המפקיעה את הפוליסה בביטוח נזקי רכוש, מקום בו הרכב נמכר לאחר, יסודה בתפיסת הפוליסה כחוזה אישי בין המבוטח לבין המבטח וזכויות ביטוח על פי פוליסת הביטוח כזכויות אישיות, שאינן ניתנות להעברה. חוזה הביטוח מכיל חיובים הדדיים, שרק קיומם על ידי שני הצדדים לו מקים חבות על פי החוזה. בנסיבות בהן נמכר הרכב, אין המוכר מסוגל עוד לקיים את חיוביו על פי הפוליסה, שכן הרכב יצא משליטתו, ואי קיום החיובים על ידי המבוטח ו/או אי עמידה בתנאי הפוליסה, פוטר את חברת הביטוח  מאחריות על פי הפוליסה.

לפי כל שהובא לעיל, דחה בית המשפט את טענת הנתבע בדבר תוקפו של הכיסוי הביטוחי, וכפועל יוצא, הורה על דחיית ההודעות לצדדים  השלישיים.

סוף דבר: בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 89,431 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.